<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השמיני</h1>
<h2>דף מט.</h2>
בפרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"א] תנן הכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. שטרי הלואה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ומקום הזמן. שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום הזמן מפני התקנה רבי יהודה פוסל בכלן ורבי אלעזר מכשיר בכלן חוץ מגטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. ואמרינן עלה בגמרא אמר רבי זירא אמר רבא בר שילא אמר רב המנונא סבא אמר רב (אחא) [אדא] בר אהבה אמר רב הלכה כרבי אלעזר קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי. ופירש רש"י ז"ל דכי אכשר רבי אלעזר היינו דווקא בטופס אבל לכתוב התורף דהיינו שם הלוה והמלוה והלוקח והמוכר והמעות והזמן לא. ור"י ז"ל פירש דכי אכשר רבי אלעזר אף בתורף אכשר דתנא קמא אכשיר בכולהו שטרות טופס ואסר בכלן תורף ורבי יהודה אסר בכלן אפילו טופס ורבי אלעזר מכשיר במקצתן אפילו תורף דהיינו בשאר שטרות ופסל מקצתן לגמרי דהיינו גט נשים, וכן דעת הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל [גיטין פ"ג ס"ב], אלא שהרשב"א ז"ל מוסיף שמה שהכשיר רבי אלעזר תורף היינו חוץ מן הזמן שאין ראוי לכתוב הזמן כדי שלא יהא מוקדם. ולא חיישינן בכתיבת התורף למיחזי כשיקרא כדלא חיישינן בכתיבת אשרתה כמו שפסק הריא"ף ז"ל בפרק ב' דכתובות [כ"א ע"ב], ואף על גב דחיישינן בדוכתא אחרינה למיחזי כשקרא דאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אמר להו רבא בר שילא להני דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשקרא, כלומר אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתיב ביה לא אף על גב דודאי קנו מקמי ההוא יומא דכתבי אינהו משום דמחזי כשקרא וקיימא לן הכי אלמא חיישינן לשקרא, ובעלי התוספות תרצו בזה מה שתרצו ולא נתחוור לרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו התם בפרק גט פשוט שאין כל השקרים שוים ולא בירר יותר. והרשב"א ז"ל פירש בפרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] דכל דבר שגמר מעשהו הוא אמת אלא שנראה קודם גמרו כשקרא בכי הא לא חיישינן דכיון דמכל מקום לסוף יהיה הענין כאמתו כההיא דאשרתה דדייני דליכתבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידוהי שהרי לבסוף יעידו עליו ויהיה אמת, וכן ההיא דפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א] ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותשבע לי במתין אמרה ליה (כתובה) [כתובו] זכוותא דכי משתבענא יהבו לי אמר להו רב ביבי כתובו לה וכו' ואסיקנא דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, התם נמי היינו טעמא דהא כשיתנו לה זכוותא נמצא דלמפרע אמת היה, אבל ההיא דאמר להו לדכתבי שטרי אקנייתא וכו' איכא ודאי משום מחזי כשקרא שלעולם נמצא שהוא שקר ולא יחזור אמת לעולם. וכן ההיא נמי דאמרינן התם בפרק גט פשוט [ב"ב שם] אמר ליה רב לספריה. וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אף על גב דממסר להו מילי בהיני וכו' משום דמתחזי כשקרא, האי מחזי כשקרא לעולם שקר הוא ולא יחזור לעולם אמת. וכן האי דאמרינן בפרק מרובה [ב"ק ע' ע"א] ובפרק שום היתומים לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא מחזי כשקרא זה לעולם הוא קיים אבל הא דטופסין ואפילו בכתיבת התורף לא חיישינן למחזי כשקרא, שכשיזדמן לו שמא כשמא וממונא כממונא חזר הדבר להיות אמת. ודברים ברורים הם ואין לספק בהם. ומשום התקנה דתנן פירשו בגמרא משום תקנת סופרים ופירשו בירושלמי מפני תקנת הלבלר כדי חייו שיהיו מצויין לו. וכתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר שמות הבעלים דהא דכותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו וכו' בתורף הוא דקאמר אבל בטופס כותבין. וכתב בשם הרב אלברצלוני ז"ל דלא דמיא הא דגטין להא דבבא בתרא. ופירוש דאין כותבין שטר ללוקח לא חזינן מדי לרבוותא ומלתא דצריכה עיונא רבא היא כנ"ל עד כאן. והעולה מזה הוא שהסופר יכול לכתוב שטרות ולא יניח אלא מקום הזמן, וכן כתב בעל החשן בסימן מ"ח. וכתב בעל העטור [מאמר א' זמן] משמיה דגאון ז"ל שאם כתב הסופר הכתובה באחד מימי השבוע וכתב בה ברביעי בשבת או בחמישי בשבת לא חיישינן לשקרא, כלומר שהנשואין צריכין להיות יום רביעי או יום חמישי וקדם הסופר לכתוב הכתובה כדי שתהא מוכנה ליום הנישואין אף על פי שכתב בה זמן הנישואין והיא נכתבה קודם לא חיישינן למחזי כשקרא, ומה שאמרו [גיטין כ"ו ע"א] שצריך להניח מקום הזמן היינו כשאינן יודעין מתי ילוה ממנו, וכן מה שכותבין בכתובה וקנינו קודם שקנו מן החתן לא מיחזי כשקרא שהרי כותבין טופסין ולא קאמרינן דמניח מקום וקנינא וכן כתב אדוני אבי הרב נר"ו בפירוש נוסח הכתובה שחבר. אבל כיון שכותבין בשטר ומסרנו צריכין הם למסור [הם] השטר ביד המלוה דאי לא מחזי כשקרא ולא העידו באמת.
